רשלנות רפואית – מיתוסים הם רק חלק קטן

מיתוסים של רשלנות רפואית

המערכת האזרחית קיימת על מנת לפצות בגין נזק שנגרם לאדם ואין זה משנה אם הנזק נגרם כתוצאה מרשלנות או מחוסר זהירות. במונח “רשלנות רפואית” הכוונה היא פציעה או מוות שנגרם למטופל כתוצאה מהרשלנות. בארה”ב יש למעלה מ-195 אלף מקרים בשנה של רשלנות רפואית. החשש של הרופאים להיתבע אישית בגין רשלנות כל כך גדול עד שרופאים רבים עזבו את המקצוע וכך נוצר מחסור ברופאים. בשנת 2000, הועדה לרפואה בארה”ב הוציאה דו”ח שכותרתו “כי לטעות זה אנושי” כאשר המטרה של דו”ח זה היא להפחית מאחריות הרופאים.

מי שצידד במאמר זה היו חברות הביטוח. מסתבר כי חברות הביטוח מוציאות עשרות מיליוני דולרים בשנה לפיצויים בגין רשלנות רפואית. על מנת להתמודד עם הוצאות אלה, חברות הביטוח נאלצו להעלות את תעריפי הביטוח לרופאים.

בעקבות המחיר הגבוה של רופא לשלם ביטוח, לרופא לא היה משתלם כלכלית לעבוד במקצוע רפואה. על כן, חברות הביטוח ניסו לקדם חקיקה לפיה יש להפחית מהאחריות הרופאים. לצורך כך חברות הביטוח הוכיחו כי מתוך כלל התביעות בגין רשלנות רפואית זוכות רק 27%. משרד המשפטים אף הצליח להביא מספרים יותר נמוכים- 14%. כלומר, מרבית התביעות סתם מוגשות. כתוצאה מכך, במהלך העשור האחרון 3\2 מהמדינות בארה”ב חוקקו חוקים שמפחיתים מאחריות הרופאים. חוקים אלה הביאו לכך שמספר תביעות הרשלנות ירדו באופן משמעותי. כיום רק 1 מתוך 8 שנפגע מרשלנות רפואית, מגיש תביעה. אותם אנשים לאחר שהם מקבלים ייעוץ משפטי מבינים כי לא כדאי להם לתבוע. כתוצאה מכך, יותר ויותר רופאים פחות חוששים מלהיתבע והיתה חזרה למקצוע, כך גם מחירי הביטוח הפכו לסבירים. עם זאת, אין הכוונה שאין נכונות לפצות מי שנפגע אולם זה יקרה רק במקרים הקשים. הרעיון הוא לאזן, מצד אחד את הנזק שנגרם לנפגע ומאידך, להגן על הרופאים.

 

חובת המטופל ברשלנות רפואית

ישנה התעלמות כמעט מוחלטת מהעובדה שמול זכות, ניצבת גם חובה.

העובדה שלחולים יש רק זכויות יוצרת סוג של אנרכיה במערכת הרפואה.

יש הטוענים שזו אחת הסיבות, אם לא העיקרית, שאלימות כלפי רופאים ואחיות הופכת יותר ויותר דומיננטית, במיוחד בישראל.

ראוי לדבר על 3 סוגי חובות למטופל:

  1. חובת המטופל כלפי עצמו– מחובתו של המטופל לבחור את המטפל המתאים. אםלא בחר במטפל המתאים, הוא התרשל.
  2. חובת המטופל כלפי הצוות הרפואי– החובה שלו לנהוג בהתאם כלפי הצוות הרפואי.
  1. חובת המטופל כלפי אחרים– נהוג לדבר על 2 סוגים של חובות:
  • חובת הטבה

השאלה העולה היא האם ישנה חובה של מטופל לטפל בעצמו? החובה הזו רלוונטית כאשר מדובר ביחסים שבין אם לעובר שלה. עולה השאלה האם למשל אם נרקומנית לא חייבת לעבור גמילה כאשר היא נושאת עובר. התשובה היא חד משמעית לא,לאניתן לחייב אותה.

  • חובת הזהרה

האם ניתן לחייב אדם שנושא מחלה מדבקת להזהיר אחרים מפני המחלה.

על פי  חוק העונשין אדם שנושא מחלה שיש בה משום סכנת נפשות והוא מדביק אחר מתוך רשלנות דינו 3 שנות מאסר. אם הוא עשה זאת בזדון עונשו 7 שנות מאסר. אם למשל אדם נשא איידס ובכוונה מדביק אחרים, (פס”ד פלונית שלאחר שנודע לה שהיא נשאית איידס קיימה יחסים עם אחרים על מנת להדביק אותם) מדובר בזדון- 7 שנות מאסר. אם היא ניסתה לא להדביק אך בכל זאת הדביקה, למשל השתמשה באמצעי מניעה אך הם לא היו תקינים, מדובר ברשלנות.

כאשר מדובר במחלה מסוכנת,  הכוונה היא גם מחלה פיזית וגם מחלה נפשית. כאשר מדובר במחלת נפש, יש מחלות שהסימפטום שלהם הוא התפרצות אלימות ולעיתים אף רצח (למשל סכיזופרניה פרנואידית), השאלה היא אם אדם יודע שהוא נושא מחלה זו האם הוא חייב להזהיר אחרים. התשובה היא שחובה לדווח גם על מחלת נפש. נוצרת התנגשות בין הגנה על הציבור לבין הזכות לפרטיות של החולה ויש לאזן בין הדברים. השאלה היא כיצד עושים איזון זה. האיזון מתבצע ע”י 3 קריטריונים:

  1. חומרת הפגיעה– ככל שהפגיעה של הציבור עלולה להיות יותר גדולה, הנטייה תהיה יותר לדווח.
  2. אמצעים חלופיים- האם ישנם אמצעים שפוגעים פחות בפרטיות. למשל אם עושים מסיבה ויודעים שמישהו עלול להדביק מישהו אחר ניתן להגיד ש”משה” חולה, אך מצד שני ניתן להגיד כי יש פה מישהו חולה ויש לשמור על אקסטרה זהירות.
  3. הערכת מסוכנות- ככל שהסיכוי להתממשות הסכנה גבוה יותר, כך הנטייה לדווח גבוהה יותר. למשל אנשים עם מחלה רדומה לעומת אנשים עם מחלה שהתפרצה.

לעיתים ישנה חובה לצוות המטפל להזהיר אחרים כאשר הם יודעים כי מטופל סובל ממחלה מסוכנת או שהוא מסוכן (למשל פס”ד טרסוף הפסיכולוג שטיפל בטרסוף אשר סיפר לו כי הוא מתכנן להרוג את חברתו לשעבר והוא לא דיווח על כך למרות שהכיר את הקורבן הפוטנציאלי).

השאלה היא מה קורה כאשר מדובר בבני משפחה? האם גם כלפיהם חלה אותה  חובה?

למשל האם אדם חייב להזהיר את אשתו שהוא נושא גן של סכיזופרניה?

בהגנה על בני משפחה, ישנן 3 גישות:

  1. חיסיון מוחלט- הגישה הקיצונית ביותר. גישה זו חלה בנורבגיה למשל. שם, כאשר אדם יודע שהוא חולה במחלה מדבקת אין לו שום חובה להזהיר אחרים. לא ניתן להעמיד אדם לדין א לא דיווח.
  2. גישה על פיה יש שיקול דעת לאדם אם ספר למשפחה או לא. תפקיד הרופא, אם הוא מגלה כי המטופל סובל ממחלה תורשתית, הוא לדווח רק למטופל ולא למשפחה. גם פה לא ניתן להעמיד את האדם לדין אם הוא לא סיפר. נהוג באנגליה ובאוסטרליה, יש עידוד לדווח.
  3. גישה שהולכתצעד קדימה, על פי מה שקורה בישראל, ישנם מקרים בהם נחייב את החולה ואת הרופא לדווח לבני משפחה כאשר ישנה סכנה ממשית לחייהם.

רשלנות רפואית מודרנית

 

השאלה היא מאיפה קיימת החובה בישראל להגן על בני משפחה. ישנם כמה חוקים:

  • “לא תעמוד על דם רעך”- משפט מהתורה. החוק הישראלי אימץ את ההלכה ויצר סעיף זה כחוק. החוק קובע חובת הצלה, הגנה על הזולת במקרה של סכנה מיידית ומוחשית. כאשר מדובר במחלה מדבקת, הסכנה היא לא מיידית כמו טביעה ולכן מחוק זה לא ניתן לגזור חובה לדווח על מחלה מסוכנת.
  • חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות- סעיפים 15-17 לחוק קובעים חובה מיוחדת של הורה כלפי ילדו. על פי הסעיף הורה חייב לדאוג לכל צרכי הילד, אי לכך, אם הורה יודע כי הוא נושא מחלה מסוכנת הוא חייב להזהיר את אשתו, לפני הלידה, או את בנו.
  • חוק העונשין- על פי סעיף 362, נקבעת חובת הורה כלפי הילד שלו והוא מטיל אחריות פלילית על הורה שמזניח את הילד שלו. כאשר הורה מסכן את הילד שלו- כמוהו כמזניח.
  • חוק זכויות החולה- קובע חובה של אדם להגן על סביבתו מפני מחלה.

יש רק שני גורמים בישראל שיש להם חיסיון מוחלט שאף אחד לא יכול להסיר אותו: עורך דין וכומר.

 

רשלנות רפואית בחדשות: